שמעוני נ' עיזבון המנוח בן אבו טירן ז"ל ואח'

פסק דין

תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "החוק"]. הדיון פוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות.

רקע ועובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת

ביום 12.3.85 , בהיותו כבן 4 שנים, נפגע התובע כהולך רגל מרכב נהוג על ידי טירן בן אבו ז"ל [להלן – "הרכב", "טירן" ו - "התאונה"]. התאונה אירעה ברחוב ירושלים בעיר מגוריו של התובע, נתיבות. לא ידוע האם לווה התובע עובר לתאונה על ידי אדם כלשהו אך ידוע כי הוריו לא היו עימו אותה עת. התובע פונה לאחר התאונה לבית החולים סרוקה, אובחן כסובל מפגיעת ראש ואושפז עד 15.3.85.

לאחר התאונה, נותר טירן במקום ואף יצא ועישן סיגריה. על אף שזהותו ידועה הייתה לתובע ולהוריו כל העת, לא פנו אליו לרבות לא בבקשה לקבלת פרטים על הרכב, על ביטוחו, אף לא לגבי רישיון נהיגה תקף של טירן וכפי שהעידה בכנות אמו של התובע "לא פנינו אליו" [ עמ' 22]. האם והתובע לא מסרו סיבה להימנעות מפנייה אל טירן.

בעבר, ועד הגיע התובע לגיל 18, טיפל אביו ז"ל, קלוד, בעניין התאונה. כשהגיע התובע, לבגרות בשנת 1999, התגייס לצה"ל אך שוחרר כעבור שנה. לדבריו נטל יוזמה והעביר את הטיפול בנושא התאונה לעו"ד. במועד כלשהו, ככל הנראה סמוך לתחילת שנת 2001, כ – 16 שנים לאחר התאונה, החל ב"כ התובע דאז, עו"ד אלעוברה, להתכתב עם קרנית. עו"ד אלעוברה מסר כי ידועים לו זהותו של הנהג, טירן, מספר ת.ז. שלו, שנת לידתו ושמות הוריו, אך אין כל מידע במשטרה לגבי התאונה [נ/1, נ/2]. קרנית סירבה לפצות את התובע.

חלפו עוד מספר שנים וביום 20.10.02 נפטר טירן. על כך נודע לתובע רק לאחר הגשת התביעה. אבי התובע נפטר ביום 26.2.05. בעיזבון האב לא נמצאו פרטים או מידע רלוונטיים לתאונה. בארנקו נמצא פתק ובו רשום "כלל" אך איש אינו יודע וכך אף העידה אמו של התובע [עמ' 22 – 24], אם קיים קשר ומהו, לתאונה.

ביום 9.5.06, בחלוף כ – 21 שנים מהתאונה ועל סף התיישנותה, הגיש התובע את תביעתו שלפניי. התובע בחר לתבוע את טירן [שאז לא ידע על פטירתו], את אבנ"ר כמשתתפת עם חברות ביטוח מסחריות בפיצוי נפגעי תאונות דרכים וככל שיש ביטוח תקף לרכב [להלן – "הסדר ההשתתפות בביטוח"] ולבסוף את קרנית, כאחראית לפיצוי לפי החוק, מקום שהנוהג האחראי אינו ידוע.

טירן לא התגונן בפני התביעה, התביעה לא תוקנה ולא הומצאה לעיזבונו והוא בבחינת "נוכח – נפקד" שאינו מועיל לבירור תביעה. אבנ"ר וקרנית התגוננו בטענות שונות, ביניהן טענה משותפת של שיהוי והיזק ראייתי.

הדיון פוצל ותחילה נשמעו ראיות בשאלת החבות. אותה עת היו תלויים בבית המשפט העליון רע"א 3909/08 + רע"א 5132/08 קרנית נ' קורן ודנוך. מאחר שסברתי כי תוצאותיהם עשויות להשליך על תוצאת פסק דין זה, עיכבתי אל מתן פסק דיני. ביום 3.11.09 ניתנו פסקי הדין בעניינים אלה [יכונו להלן – "הלכת קורן"].

המחלוקות

הנתבעות טוענות לשיהוי קיצוני בהגשת התביעה ולהיזק ראייתי. התובע חולק על כך ולטענתו פעל במסגרת המועדים הקבועים בחקיקה ולא חסך מאמצים לברר את הנסיבות לפני הגיעו לבגרות, באמצעות אביו ז"ל ואף לאחר מכן.

התובע טוען כי אביו ז"ל מסר לו שלאחר התאונה הגיע לביתם נציג של חברת ביטוח, מר בן גל, הציע פיצוי מינימאלי, אביו דחה את הפיצוי והעדיף להמתין עד להתבגרות בנו ולהתגבשות נזקיו. התובע אינו מייחס חבות לחברת הביטוח "כלל" או לחברת ביטוח אחרת אלא לאבנ"ר, לפי הסדר ההשתתפות בביטוח ובשיעור של 70% מהנזק, ככל שיוכח. על כך משיבה אבנ"ר: ראשית, כי בהיעדר הוכחה של ביטוח חובה תקף, לא קמה בכלל חובת השתתפות שלה. שנית, חובת ההשתתפות בביטוח אינה קמה שכן הסדר ההשתתפות בביטוח לא חל כלפי כל אחת מחברות הביטוח שפעלו בעת התאונה, חלקן נמצאו אז בפירוק, לגבי חברת הביטוח "אליהו" חל הסדר השתתפות שונה של 50%. שלישית, לתובע אין יריבות עם אבנ"ר אף לו חל הסדר ההשתתפות שכן הוא חל אך ורק ביחסים הפנימיים בין חברות הביטוח שהיו צדדים לו לבין אבנ"ר.

התובע טוען כי בכל מקרה בו יקבע בית המשפט כי לא קמה לו עילה כלפי אבנ"ר, על בית המשפט לקבוע כי חלה חבותה הסטטוטורית של קרנית וכי יש לפרש את סעיף 12 [א] [1] לחוק באופן שייקבע כי מקום בו זהות המבטח אינה ידועה, משמע גם זהות הנוהג האחראי אינה ידועה. לשיטתו אין משמעות לזהות הנוהג האחראי אלא מקום בו ניתן לפנות באמצעותו למבטחת ידועה, מה שאין כן במקרה הנוכחי. קרנית לעומתו טוענת כי הסעיף אינו דורש פרשנות וכי לשונו מפורשת וחד משמעית – מקום בו זהות הנוהג האחראי ידועה, לא קמה לקרנית חבות ועל התובע לפנות למבטחת שאת פרטיה יכול להשיג וחזקה כי ישיג, מהנוהג האחראי. לחלופין טוענת קרנית כי התובע והוריו לא פעלו ב"שקידה סבירה" על מנת לאתר את פרטי הרכב, הנוהג, הבעלים, המחזיק בו ואת זהות המבטחת שלו.

המסכת הראייתית

לא ניתן לגשת לסקירת הראיות שהוגשו מבלי לציין ולהדגיש את אותן ראיות שניתן היה לכאורה ללקט בזמן אמת אך לא לאחר השנים שחלפו מעת התאונה ואשר בסופו של יום לא הוגשו: לאחר הגשת התביעה, הוציא בית המשפט לבקשת התובע צווים שונים בניסיון לאתר מידע מרשויות ומגופים שונים. הצווים לא העלו דבר, למעט עובדת ומועד פטירתו של טירן. משטרת ישראל השיבה כי היא מבערת תיקי תאונות דרכים כעבור שבע שנים מהתאונה ואין בידיה פרטים על התאונה. משרד הרישוי מסר כי על פי רישומיו, היו בבעלות טירן מספר רכבים במועדים שונים, אך עולה מהרישום כי בעת התאונה לא היה בבעלותו הרשומה של טירן רכב כלשהו. לא התקבל מידע רלוונטי ממד"א, מבית החולים או מקופת החולים. הנתבעות וחברת הביטוח "כלל" לא איתרו ברישומיהן מידע רלוונטי כלשהו.

לאחר שמיעת הסיכומים הגיש ב"כ התובע לבית המשפט "הודעה" ואליה צירף מכתב מד"א מ – 13.1.09 ובו נאמר כי עד לתאריך 31.12.02 שילמה אבנר את התשלומים למד"א עבור פינוי נפגעים מתאונות דרכים. הנתבעות מתנגדות לאופן הגשת ה"הודעה" אך לענייננו, המכתב אינו מתייחס לפינוי קונקרטי של התובע, לתאונה או לתשלום של אבנ"ר במקרה זה. אין לו על כן כל ערך ראייתי.

מטעם התובע העידו הוא עצמו, אמו חנה ושני עדים בסמוך לאחר התאונה, רותי אסרף ומוטי נעים.

רותי ומוטי הגיעו למקום זמן קצר לאחר התאונה והעידו על פגיעתו של התובע כפי שראו ועל נוכחות טירן במקום. הם לא ידעו למסור פרטים כלשהם על הרכב בו נהג טירן. רותי העידה כי מד"א הגיע למקום זמן קצר לאחר התאונה, היא ובעלה הגיעו למד"א לאחר התאונה ועזבו רק לאחר שהתבררה זהותו של התובע. מוטי העיד כי הוא זיהה את התובע ומיד ניגש להודיע לאביו ז"ל שישב אותה עת במסעדה. הוא עצמו לא מסר ולא ידוע לו אם מישהו אחר מסר עדות במשטרה.

התובע מטבע הדברים ולאור גילו בעת התאונה, לא ידע למסור פרטים על הרכב. אמו שהגיעה למקום לאחר שהתובע כבר פונה, לא ידעה למסור פרטים על הרכב.